ואני שוכח מי אני כשאני לא פותח את המגירה הסודית הזאת. המגירה הסודית הזו היא עדות לעצם חיותי וקיומי. רגשותיי מאוויי, כל אלה מוכיחים שאני קיים. מישהו מרגיש את כל הרגש הזה והמישהו הזה חי מאוד! חי ונושם וקיים!
לכן אני מוכרח שיהיה לי צד נסתר. אני חייב לתת ביטוי להכל ולדעת שזה בסדר. שגם אם אני הולך בשיא החושך - אני בוודאי בדרך אל האור. כי מי שמוכן ללכת - גם יגיע. מי שנמצא בדרך - כבר כמעט נמצא שם. והדרך מביאה את ההולך בה אל היעד. וכל עוד שאני ממשיך ללכת - אני ממשיך להגיע. אין סיכוי ללכת בדרך ולא להגיע.
אבל מה הדרך ומה לא הדרך? אני יודע שאני הולך אבל אני מרגיש שאני רחוק. אולי טעיתי בדרך ואני הולך והולך אבל בכלל לא בכיוון?
התשובה היא, שיש שתי דרכים. דרך פיזית ודרך רוחנית. אם יש טעויות בדרך הפיזית זה בסדר. כולם טועים בדרך לפעמים ואז מחשבים מסלול מחדש. אבל יש דרך רוחנית פנימית. שגם אם הולכים וטועים ומתבלבלים - זה לא משנה כי כל עוד שאנחנו רוצים להגיע אל היעד - אז אנחנו בדרך הרוחנית. ובטוח - שכל ה"טעויות" בדרך הפיזית הם חלק מהדרך הרוחנית כי הדרך הרוחנית היא מדויקת. כל פניה יכולה ללמד אותי שיעור.
בדרך הנעלמת הזו, אפשר לאבד את הדרך רק אם מחליטים להיפטר מהיעד. וכל עוד שממשיכים ללכת בהתלהבות לעבר האוצר - אז אני נמצא על הדרך. וכל מי שיגיע ליעד זה רק מי שממשיך ללכת בה.
;){kind=link}