אני מוכרח לחשוב, לכאוב. את הכל לכתוב. כי גם ככה הכל מתרוצץ לי בתוך הנשמה. לפחות כשזה יוצא ממני בצורת אומנות מסויימת אז זה יוצא החוצה ממני והופך למשהו במציאות, למשהו שאני יצרתי ואני שולט עליו. ולכן לא ישלוט עלי. אז בעצם, יכול להיות שאני הולך ליצירה כדי להיות יותר בשליטה על החיים שלי?
מתאים לי.
החברה ההיא שעזבה, הדברים שלא העזתי להגיד, כל מה שאני רוצה לחוות ולהרגיש... כל זה הופך לממשי ולנחלתי כאשר אני מביא לידי ביטוי ביצירה. בעצם היצירה משרה רוח על היוצר. אם אני אכתוב על העצב שבפרידה, אני בהכרח ארגיש את הכאב הזה בימים הקרובים (או שהרגשתי אותו בימים האחרונים). ואני יכול גם לספר על הפרידה מהזווית האירונית, המגוחכת והטיפשית של הטיפש שהייתי - וזה כבר יותר משחרר. כי אז אני מסתכל על הכאב מהצד ולא מתוך הכאב.
יש אינסוף נקודות מבט.
;){kind=link}